סופרוומן ואני

השעון המעורר העיר אותי משנתי העמוקה, אולי עוד שתי דקות אשאר במיטה החמה?… שוב הצלצול המעורר, טוב, אין לי ברירה, קופצת מהמיטה, ממה להתחיל? צחצוח, איפור, בגדים, כריכים, משתדלת לא להתבלבל, כריך ראשון גבינה צהובה לתיק התכלת, ואז כריך שוקולד לתיק הסגול. מעירה את הילדים,עוזרת, תומכת, מאיצה, משכנעת שיזוזו מהר יותר, עוד שכנוע, עוד הבטחה, אופס… מישהו שכח להכין מערכת למרות ההפצרות מאמש…. אוקיי. כולם לבושים, הכל מוכן, נוסעים לבית הספר, משם ב"טיסה ישירה" למשרד… נושמת…. סופרת עד עשר… כולי מיוזעת מריצות הבוקר, נכנסת…. נגעלת בשקט למראות אותם הפרצופים, אותה פינת הקפה, אותו שולחן עמוס ערמות דפים, מחברות ופיתקיות, אותו מחשב, אותם מאתיים "מנהלים", "סגני מנהלים", "מנהלים בפועל", וכאלה ש"על-תקן"…. את כולם לשרת. נותנת 100 אחוז מעצמי, מצייתת לכל בקשה, סחוטה משעמום, חולמת על מתכונים ועל אלוהיי שיציל אותי מכאן, בודקת כל שעה את השעה,רק שיגמר, עוד 8 שעות, עוד 7 שעות, עוד 6…. נגמר יום עבודה אחד, ממשכירה ליום עבודה נוסף הפעם עבור המשפחה, אוספת את הילדים, מאכילה, מסדרת, שוטפת, מקפיצה לחוגים וממתינה שיסתיימו תוך ספירת דקות , משלמת, מתדלקת, מקשיבה לקיטורים, קונה מצרכים, מוציאה דואר, מקלחות, ארוחת ערב, שעורי בית, הכנות וסידורים, מסירה איפור, תולה עוד כביסה….

מהעבר השני מונח לו הבעל, מרוח על הספה, נראה כמו כרית גדולה, בוהה בטלויזיה ורוטן שהוא מאוד מאוד עייף….

כן הוא עייף, ואני??? איפה אני? ומה הפכתי להיות?.. בדמיוני גם אני רוצה להיות כרית…. אבל הזמן קצר והמלאכה מרובה…. מליוני מטלות יש להספיק…

מאין אקבל כוחות להמשיך, זעק ליבי… לאן נעלמה השלווה, השמחה והיכולת להכיל עוד… כולם רק דורשים ממני….

אני אמא ורוצה להיות האמא הכי טובה, האישה הכי טובה, הבת המושלמת, האחות האמיצה, החברה הקשובה, העובדת המצטיינת, יושבת ראש ועד ההורים הנבחרת, והאמת …. שאני יודעת שזה בלתי אפשרי בעליל !! כל ניסיון נוסף למצויינות רק מחליש… והאיתותים לכך הגיעו…

השעון נעצר בתום 20 שנות עבודה סיזיפיות, סוחטות, מלאות רגשות אשם, מאופקות, לעתים משפילות ללא-רחם, סחרחרת זמן מוטרפת נעלמה דום!

הנסיבות הביאו אותי לעזוב את מקום העבודה, בנקודה הזאת התעוררתי על עצמי והבנתי שאני חייבת למצוא דרך חדשה.

דלת נסגרה מאחוריי , ואז נפתחו רבות חדשות. בחרתי לי אחת ראויה, בחרתי בי