הבוקר האופייני שלי

אני מתעוררת בבוקר, לא ממש מושלמת אבל לגמרי בכושר. שורשי השיער לא צבועים, אבל כך אולי אפילו טבעי לי יותר, עיניים חצי סגורות עטופות בקורי שינה וקמטים עמוקים מסביב לעיניים, עין אחת פתוחה, אחת סגורה. מנסה לפתוח את העין השניה, מנשקת בחטף את הזיפים של הבן הגדול, וחושבת: כמה טוב. גם הכלב התעורר, קופץ בשמחה, מנופף בזנב, מצקצק עם טפרים על הפרקט, רומז לי שהגיע הזמן לצאת לטיול הבוקר שלו ואני מדליקה באוזניות שיעור של בני ברוך.

גם ברחוב יופי – חמסין, רעש של צפירות של רכבים ואיזה ילד שואג בגינה. אני מסתכלת על הכלב משחק עם הכלב של השכנה, שמח לי בלב. כמה טוב שהילדים כבר גדלו וחוזרים מבית הספר ומהצבא לבד. אושר, לא חוזרת הביתה, טוחנת קפה, ריח מר ונעים נכנס לנחיריים, אושר. וככה בכל חודש יש איזה עשרים וחמישה ימים כאלה. וכל חודש. פתאום בום, פותחת עיניים ואין מנוס מהאמת, אי אפשר יותר לחיות בשקר והונאה עצמית. מתעוררת לבד. הראש לא צבוע, עצלנית, מכוערת, שמנה. כלב מסריח, גם שמן, קופץ פה לעצמו, למה בכלל? מי בכלל לקח אותו? הילדים? הם לקחו ואת נסחבת איתו בחוץ, בגשם, בחמסין וברד,איך אפשר לסבול את כל זה? לא בא לי להקשיב לשיעור של הרב לייטמן.

בחוץ, אמא בפיג'מה סוחבת ילד צורח לגן, יש בי חשק חזק לגשת אליה ולהגיד: "מה אתה צורח, מטומטם? מה, אתה לא מבין שזה לא יעזור? לא הבנת לאן הגעת, לאיזה עולם? אין טעם לצרוח, אף אחד לא זקוק לך, אף אחד לא אוהב אותך. עולה במדרגות, חסרת כוחות לחלוטין, מיואשת מהמתרחש, מחוסר האונים והחושך ובבית,קפה, שוב צריך לטחון והריח הנורא והמר הזה והבן עם נעליים צבאיות כבדות ומלוכלכות בכל הדירה, גורר אותן ומדבר מדבר וחופר חור בראשי

אני מסתכלת על הבית המבולגן ושום דבר לא נעשה, הכביסה בערימה על שתי הספות, שערות הכלב מכסות את כל הרצפה וכלים מלוכלכים כמו הר האוורסט מעל הכיור והנה אני כבר נוהגת בדרך לעבודה, פקקים, פקקים. קצת משתחרר ועכשיו בלי הודעה מראש האידיוט הזה, חסר האחריות, חותך אותי עושה כמה סיבובים למצוא חניה, השמש מרתיחה לי את ההגה ואת השכל ואני נמחצת לחלוטין על ידי החיים: אף אחד לא מכבד אותי, אף אחד לא אוהב, אני שמנה ומכוערת.

אני מרימה עיניים ומולי שלט 'גלידריה'. אני יוצאת, צועדת לתוך החנות לוקחת שני כדורים ענקיים של גלידה ובולעת אותם תוך שניה, בלי להרגיש, בלי ליהנות, אבל איך שהוא נרגעת והחיים מקבלים כמה גוונים של אפור. מה גורם לי, אדם שמח, אופטימי ומאושר, לשקוע בדיכאון כמה ימים בכל חודש

.האם הדיכאון מופיע בגלל שאני מטבעי אדם אגואיסטי, לא מרוצה ממה שיש לו? האם האגו שלי פשוט לא מתמלא משום דבר? האם האגואיזם שלי בולע כל דבר טוב שיש לי בחיים, כמו סרטן? ובמקום להיות בקשר טוב עם כל האנשים סביבי (כמו תאים בגוף בריא) אני מתחילה לטרוף את כל העולם ובדרך בלי לשים לב פוגעת באחרים. אולי אם אצליח ליצור קשרים טובים יותר עם הסובבים, אולי אם כמו התאים בגוף שלי אתחיל לדאוג לאחרים, אוכל להיות מאושרת 30 ימים בחודש מבלי לשקוע לכמה ימים בדיכאון