המשחק ככלי להתקדמות רוחנית על פי חכמת הקבלה

ילדים קטנים כל הזמן משחקים. אם מונעים משחק מילד או מגור קטן, זה ממש מסוכן וגורם לעיכוב התפתחותי, כי משחק הוא הבסיס לגדילה ולהתפתחות. ומאוד מיוחד לראות איך הטבע בנה את החיים בצורה כזו שהקטנים משחקים ומתוך זה גדלים ונכנסים לעולם המבוגרים. וכמו שמסבירים ספרי קבלה, מי שרוצה להתקדם רוחנית ולהיות בהתפתחות פנימית מתמדת, חוזר במובן מסוים להיות כמו ילד. לוקח את המצב הרוחני הגבוה ממנו, משחק בו כאן ועכשיו, וגדל לתוכו.

להתלבש בתחפושת רוחנית

ילדים שמשחקים בלהיות כבאי, שוטר, אמא או אבא, לובשים תחפושת ונכנסים לדמות. כך גם המקובל, משתדל ללבוש רצונות ומחשבות גבוהים יותר, של אהבה והשפעה, שאין בו כרגע. ומתוך המאמץ שלו, בא האור המחזיר למוטב ומקדם אותו למצב הזה באמת. הוא הופך בפועל לאדם חדש.

המשחק של המקובלים הגדולים

מספרים על הרב"ש (הרב ברוך שלום הלוי אשלג) מגדולי המקובלים במאה העשרים ובכל הזמנים שעל שמו נקראת תנועת בני ברוך, שבגיל מתקדם של שבעים או שמונים, ברגע שהיה חש מצב רוח ירוד, חוסר כוחות או ייאוש, היה נכנס לחדר, נועל את הדלת ומתחיל לרקוד ולקפוץ. המשחק החיצוני הזה יחד עם הבקשה, התפילה הפנימית, לעלות למצב חדש של שמחה וחיבור פנימי לתכונת האהבה של הטבע, היו מעלים אותו למצב חדש לגמרי. ועבורנו זוהי דוגמה מדהימה ליחס האדם להתקדמות הרוחנית.

היום המשחק הרוחני הוא בעשירייה

בזמננו כל ההתקדמות הרוחנית מתבצעת רק בתוך העשירייה, הקבוצה. בשונה מאלפיים שנות הגלות בהן חכמת הקבלה הועברה בסתר, ממורה לתלמיד, היום אנו חוזרים למצב בו העלייה הרוחנית מיועדת להמונים. וכל הלימוד מתממש בתוך קבוצת תלמידים.

אדם שרוצה להתקדם רוחנית, צריך להיכנס אל קבוצה של לומדי קבלה שמעוניינים כמותו להתפתח רוחנית, ולבנות יחד איתם מבנה פנימי של חיבור ואהבה. בתהליך זה הם אמנם מגלים את טבעם האמיתי, האגואיסטי, ואת העובדה שבפועל קבוצת אנשים זרים אינם יכולים להתחבר ולהגיע לאהבה ביניהם, אך מתוך המאמץ הזה שכולו משחק, ועל פני הגילוי של המרחק ביניהם, נבנית בליבם בקשה פנימית להגיע ולחוות יחד את מצב החיבור הרוחני ביניהם. כך בעזרת לימוד חכמת הקבלה הם מגיעים לאהבה הטמונה בטבע.