והגדת לבנך

על מה מספרת לנו אותה הגדה של פסח ומדוע אנו מצווים להעביר אותה מדור לדור לנצח?

חג הפסח מדבר על פסיחה מתפיסה אגואיסטית, של רצון לשלוט ולנצל את הזולת למטרות האנוכיות של כל אחד ואחת מאתנו אל רצון לתת, לאהוב ולדאוג לאחרים. בדרך ישנו ים סוף, שמסמל את הסופיות של הרצון שלנו להשתמש באגו בצורתו הנוכחית. ובנוסף, 40 שנות הליכה במדבר שמסמלות את ההפסקה שלנו למלא את תאוותנו האגואיסטיות. זהו תהליך מורכב ועמוק מאין כמוהו וההגדה מספרת אותו לפרטי פרטים.

כל דור ודור חייב להרגיש את עצמו כאילו הוא יוצא ממצריים ולספר בכל הזדמנות על אותה יציאה מהאגו שלנו, ממצריים. כל אחד ואחת מאתנו, ולמעשה כולנו יחד, מחויבים להתעלות מעל האגו שלנו ולרכוש תפיסה מחודשת ומשודרגת שדרכה נוכל להביט על המציאות כפי שהיא ולא דרך הרצון הצר שלנו להכפיף את כולם לרצוננו האגואיסטי, הפרעה שלנו.

יציאה ממצריים אל עבר אהבת הזולת היא תהליך מחויב במהלכו כולנו עוברים לתדר חדש של חיים, יוצאים מעצמנו ומרגישים את החיים במילוי ודאגה לאחרים. כאשר אדם מגיע לתפיסה החדשה של אהבת הזולת, הוא מגלה עולם חדש ומציאות שונה לחלוטין. מתגלה לו שרק אהבה קיימת וכך היה תמיד רק שהאגו עיוור אותו מלראות ולהרגיש זאת.

משה, שמוציא את ישראל ממצריים בפקודת הבורא, מסמל את נקודת האמונה של האדם. לא אמונה עיוורת במובן הרווח של המילה, אלא כמיהה לתכונת האהבה והרצון למסירות נפש לתהליך. משה אינו מתייאש למרות העיקשות של פרעה, האגו. בעזרת 10 המכות שנוחתות על האגו בזו אחר זו, הוא מתרכך והאדם מסכים לנטוש אותו אחת ולתמיד למען החיים החדשים שמצפים לו מחוץ לאגו ומעליו.

פרעה הקריב את ישראל לאבינו שבשמיים. כלומר, בזכות האגו שלנו והסבל שחשים כתוצאה משימוש מופרז בו, בוער בנו רצון עז לעזוב אותו ולשנות את דרכנו. מתרקם בנו רצון עז לצאת משליטתו ולהתקין ראייה חדשה וגישה של אהבה אמתית לזולת. אבינו שבשמיים, הבורא, הוא כוח האהבה הכללי שמניע את הכל ומכוון את כל התהליך עד להשלמתו. המטרה הסופית היא להביא את כולנו אל האהבה השלמה, איחוד עם הבורא- שם הטומן הזמנה "בוא וראה", הכוונה, תאהב ותתחיל לחיות באמת.

את הדברים הללו אנו מצווים ליישם ולהגיד איש לרעהו, לבנינו, בנותינו ולכל מי שחפץ לשמוע.